1. על פי כתב האישום מואשם הנאשם בביצוע עבירות אינוס במרמה ומעשים מגונים במרמה בשתי נשים, הראשונה בשנת 2002 (להלן- האישום הראשון) והשניה בשנת 2008 (להלן- האישום השני). הנאשם מעלה טענה מקדמית לקיומה של הגנה מן הצדק ומבקש לבטל את האישום הראשון, אשר הוגש כחמש שנים לאחר שהודע לו על סגירת התיק בשל העדר ראיות מספיקות.
2. טיעוני הנאשם: בתאריך 15.9.2002 נשלחה לנאשם הודעה מהמשטרה בדבר סיום חקירת האירוע נשוא האישום הראשון וסגירת התיק לאחר ש"לא נמצאו ראיות מספיקות" להעמדתו לדין. מאז לא נוספה אף ראיה, פרט לעובדה שהוגשה התלונה השנייה ולמרות זאת הואשם הנאשם גם באישום הראשון. הגשת כתב אישום לאחר שהודע לנאשם שהתיק נסגר פוגעת באינטרס ההסתמכות של הנאשם, במיוחד לנוכח חלוף 5.5 שנים מאז. הנאשם הסתמך על התחייבות זו שלא להעמידו לדין ובשל כך הפסיק לעסוק בהגנתו ולא שמר ראיות העשויות לתמוך בגרסתו. האינטרס הציבורי לא יפגע- משום שהנאשם בכל מקרה מועמד לדין בגין האישום השני.
הנאשם מוסיף וטוען, כי האירוע הראשון לא הוגדר בזמנו כעבירת אונס, שהינה עבירה מסוג פשע, היות שלא הייתה בעילה. האירוע דאז היה בגדר עבירה מסוג עוון, שהתיישנה, ואילו האישום הראשון שהוגש רק עתה, מייחס לנאשם אינוס במרמה, עבירה מסוג פשע, רק על-מנת למנוע את התיישנות העבירה.
3. טיעוני המאשימה:המעשה השני מהווה ראיה נוספת לאישום הראשון המצדיקה פתיחה מחדש של התיק. האירוע נשוא האישום השני התרחש עוד בטרם התיישנות האישום הראשון. לתביעה עומדת הזכות להגיש אישום בתיק שנסגר בעבר. מדובר בעבירת פשע שטרם התיישנה. טענת הגנה מן הצדק תתקבל במקרים נדירים בהם התנהלות הרשויות בלתי נסבלת ושערורייתית באופן קיצוני. אין זה המקרה בעניין שלפנינו. הנאשם לא יכול להצביע על פגיעה אמיתית שנגרמה להגנתו. בפסיקה נקבע כי חלוף הזמן לא יוכל להוות עילה לביטול כתב אישום. על הטיעון בדבר הפגיעה האפשרית בהגנת הנאשם או השיהוי בהגשת כתב האישום לסגת מול חומרת העבירה, האינטרס הציבורי בהעמדת הנאשם לדין ואינטרס המתלוננת.
דיון
4. טענת ההגנה מן הצדק פותחה בפסיקה ובשנת 2007 זכתה לעיגון בסעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, על פיו:
לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן -
........
(10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית.
בע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2), 221 ,עמ' 361 נכתב:
" המבחן הקובע כפי שאני רואה לאמצו, הוא מבחן ה"התנהגות הבלתי נסבלת של הרשות", היינו התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם ....
המדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי כי טענה כגון זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשיגרה ובעניני דיומא סתם."
עמדה מרחיבה מעט הובעה בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ פ"ד נט (6) ,776 ,עמ' 806-807 שם נאמר:
"...עם זאת אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס, לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא, למשל, לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל-עיקר אך המחייבות ומבססות בבירור את המסקנה, כי במקרה הנתון לא ניתן יהיה להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. אך נראה כי מצב-דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר."
5. האם במקרה שלפנינו ההחלטה להגיש כתב אישום לאחר שהודע לנאשם כי התיק נסגר בשל העדר ראיות נגדו, מהווה פגיעה ממשית בתחושת הצדק וההגינות.
בתי המשפט התייחסו לנושא במספר מקרים:
בבג"צ 10825/04 אביטל נ' מ"י תק-על 2004(4), 2364 ,עמ' 2365 נאמר:
"..כידוע, בית משפט זה אינו מתערב בהחלטות שעניינן העמדה לדין של חשוד, אלא אם החלטה זו נגועה באי-סבירות קיצונית הנובעת מטעות "ברורה, בולטת וקיצונית" (בג"צ 3425/94 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4) 1, 10). ....אכן, ראוי כי החלטה מסוג זה של הרשות תיעשה בזהירות יתרה, במיוחד לנוכח אינטרס ההסתמכות של החשוד, אולם בנסיבות בהן מגיע לידי הרשות חומר ראיות חדש לחובת חשוד, אין להצר את מרחב הפעולה שלה הואיל והאינטרס הציבורי מחייב שחקירות מסוג ימוצו עד תום. "
בפסק הדין בבג"צ 6781/96 חבר הכנסת אהוד אולמרט נ' היועץ המשפטי פ"ד נ(4), 793, עמ' 808 נקבע כי רשות מנהלית- לרבות היועץ המשפטי לממשלה- רשאי לשנות החלטותיו, הן בשל שינוי נתונים, והן בשל שקילה מחודשת של הנתונים. ובסעיף 13 לפסק הדין נכתב:
"....ואילו כאשר משנה המשיב החלטת ביניים שנתן שלא להעמיד אדם לדין מהיעדר ראיות לכאורה, ומחליט להעמידו לדין, די שיצביע על נסיבה חדשה בעלת פוטנציאל ראייתי, שהביאה אותו להחלטתו הסופית (כגון, השלמתה של החקירה)."
6. מכאן, בית המשפט נוטה שלא לבקר את החלטתה המנהלית של התביעה, אלא אם ישנו חוסר סבירות קיצוני בהחלטה זו. במקרה שלפנינו, די בכך שהועלה אישום שני- הוא אותה "נסיבה חדשה בעלת פוטנציאל ראייתי", על מנת שההחלטה לא תוגדר כנגועה בחוסר סבירות באופן קיצוני. על סבירות ההחלטה ניתן ללמוד גם מהלגיטימציה שניתנה לסוג החלטות זה בפסיקה: